שאלות ותשובות בנושא יחסי הורים וילדים מבוגרים

[מפורום דיכאון וחרדה באתר הכללית - משיב: ד"ר אלון יפה]

התפרצויות זעם של הבן המבוגר

לבני בן ה 26  יש התפרצויות זעם לא נשלטות לעיתים תכופות אך הוא אינו מכיר ומסכים בשום אופן לפנות לטיפול פסיכיאטרי \פסיכולוגי  כיצד ניתן "לשכנע" אותו שעליו לפנות לטיפול מקצועי ? האם הדרכתנו (ההורים) ע"י איש מקצוע יכולה לסייע?

תשובה:

נשמע מצב מאוד לא פשוט בעיקר אם בנך גר עדיין בבית. אני מניח מתוך השאלה שאכן כך. בנך הוא אדם בוגר וקשה מאוד לשכנע את מי שלא מעוניין בטיפול שילך לטיפול. לרוב, מי שילך לטיפול רק כדי לרצות את בני משפחתו וללא מוטיבציה משל עצמו, לא ייעזר בצורה טובה בטיפול (לא יתמיד בהגעה לפגישות; לא יתמסר לעבודה הטיפולית; לא ייקח את התרופות באופן סדיר וכו'). למרות רצונכם חשוב שתדעו שלפעמים דווקא ההורים הם אלה שמתקשים במיוחד לשכנע את ילדיהם שילכו לטיפול. זה נובע מזה שאת הדברים שאת אומרת לבנך הוא שומע באופן מאוד מסוים, למשל: 'אימא כועסת עלי'; 'אימא לא מרוצה ממני'; אימא חושבת שאני מקולקל' וכו'. יחד עם זה, לא כדאי להתייאש ורצוי מאוד לפעול. המצב של התפרצויות זעם בבית הוא מצב מסוכן (גם עבורו וגם עבור שאר בני המשפחה) שמחייב לעשות משהו בהקדם. הרעיון של התייעצות שלכם עם איש מקצוע הוא רעיון מצוין. קודם כל זה יעביר לבן את המסר שאתם לא דורשים ממנו משהו שאתם לא דורשים מעצמכם. אתם מראים לו שאתם בעצמכם נעזרים באיש מקצוע בגלל קשיים ושהבעיה היא בעיה של כל המשפחה ולא רק שלו. חוץ מזה, תוכלו להבין טוב יותר את המצב (למשל: האם הבן מגיב למשהו שקורה במשפחה ובבית? או למשהו שהוא עובר בחייו שלו?). תוכלו לחשוב ביחד עם איש המקצוע על דרכי פעולה אפשריות.

____________________________________________________________________________

לבן אין מוטיבציה להתגייס

שלום רב, בני התגייס לפני כחודשיים. אמור היה להתגייס באוקטובר, אך הקדימו לו את הגיוס בהתראה של שבועיים. אבקש לציין, שאני אימו גרה עם בן זוגי בבית משותף יחד עם בני מזה כ 3 שנים. לבני אין מוטיבציה לעשות כלום!!! כבר מהחטיבה היו בעיות של חוסר רצון מוחלט ללמוד אפילו לא לעשות רישיון נהיגה שכל חבריו עשו. בני לא מעשן סיגריות (כן נרגילה, נראה לי כל יום - לא בבית), לא שותה שתיה חריפה וחס וחלילה לא סמים. בשנים האחרונות "בנה" "חומה" ענקית סביבו. אביו ואני לא מסוגלים להניע אותו/לשנות החלטותיו כאה ואחרים ועוד. א. סיים טירונות כחייל מצטיין, ואמור היה להתחיל קורס צמ"ה חימוש. מהרגע שידע זאת, הזיק לעצמו, שבר את ידו, קיבל ג' כחודש. כל ניסיונותינו להסביר שחשוב שיעשה צבא עלו בתוהו. לפני כשבוע א. לקח כדורי שינה וכתב מכתב שותה למות, לא רוצה צבא. רוצה להיות אזרח רגיל. אנו מאוד חוששים לו ורוצים את הטוב ביותר עבורו. איננו יודעים באיזו דרך לנקוט על מנת להסביר לו עד כמה חשובה המסגרת הצבאית עבורו - יש גבולות, חוקים, משמעת.. (אף בתיכון היה איתו מאוד קשה רוב הזמן לא היה בשיעורים). אוד על קבלת הכוונה. א. מוזמן לקב"ן בעוד כמה ימים. עד אז אני בודקת כל אופציה לעזור לו תחילה להבין את חומרת התנהגויותיו ושנית, כמה חבל שלא ימשיך את השירות. תודה.

תשובה:

אפשר להבין מאוד את דאגתך וגם את רצונך שהבן ישתלב במסגרת הצבאית ואולי יפיק ממנה תיקון לחוויותיו ממסגרות קודמות, יפנים סופסוף גבולות וערכים ובכלל יהיה 'כמו כולם'. אבל צריך לקחת בחשבון שיכולתך להשפיע על החלטותיו של בנך בגילו הנוכחי ובאישיותו (כפי שהיא עולה מעט ממה שסיפרת), יכולת השפעה זו הינה מוגבלת מאוד. קשה לקבל את זה אבל זה כך. ובכלל, לא בטוח שצריך ללכת רחוק מידי עם הניסיון לשכנעו לשנות את החלטתו. את עלולה לדחוף אותו לפינה מסוכנת והוא כבר אותת לך לגבי זה. צריך גם לקחת בחשבון שייתכן והוא נמצא כעת במצב נפשי קשה ודווקא זקוק ממך לתמיכה ולא למלחמה.כאמירה כללית (כי אין לי מידע מספיק וישיר על בנך) אוסיף גם, שלעיתים קשה לקבל זאת אבל עבור חלק מהמתגייסים, המפגש עם המערכת הצבאית וההשתלבות בתוכה הם חוויה בלתי נסבלת ואפילו בלתי אפשרית.

____________________________________________________________________________

דאגה ומריבות עם הבת בת ה-24

הבעיה שלנו היא: בתנו בת ה24, לא עובדת, לא לומדת, בלילות היא לא בבית ואז היא ישנה במשך שעות היום, בקיצור מאז שחרורה מצבא היא כאלו קפאה, בזמן שידידיה המשיכו בזרימת החיים היא כאלו נשארה מבחוץ, מה שכמובן גורם לה לתסכולים, להערכה עצמית נמוכה והעיקר לרוגז מתמיד על כל העולם ואחותו, רק לא על עצמה, היא איבדה ידידים מקודם ורכשה חדשים "מוצלחים "כמוה, העלתה במשקל מאוד, אין לה בן זוג. הכל יחד גורם לפיצוצים אין סופיים בבית, מה שאנחנו גם לא ישנים בלילות מרוב מחשבות איפה היא, עם מי היא וכאלו. נסינו כבר קואצ'ינג לעצמנו וכעת היא נמצאת בקואצ'ינג לעצמה (לדעתי לא ממש מוצלח, כי אחרי כ17 פגישות לא הביא לשינוי משמעותי). לדעתי, בתי זקוקה נואשות לטיפול פסיכולוגי, הערכה פסיכיאטרית, אבחון חוזר וטיפול בבעיית קשב וריכוז (היא אובחנה כילדה עם ליקויי לימוד בעבר , וכל ההתנהגות והתנהלות שלה מצביעות שהיא גדלה להיות מבוגרת בעלת הפרעות בקשב וריכוז). הבעיה שהיא מסרבת בכל תוקף לכל טיפול או אבחון. ובגילה אנחנו כבר לא יכולים לכפות עליה טיפול. בינתיים אנחנו נהרסים בבית. כרגע לא עומד על הפרק שהיא תחיה בדירה נפרדת משלה כי היא לא עובדת, כאמור ואנחנו לא נהיה מסוגלים כלכלית להחזיק שני בתים. החלטנו שאני ובעלי נלך בעצמנו לטיפול. השאלה היא לאיזה בעל מקצוע לפנות, פסיכולוג, פסיכותרפיסט או אולי אחר: אנחנו זקוקים  לטיפול במטרה שנצליח לשמור על עצמנו (בריאותית , לעתים אני מגיעה לרמת סטרס כזו שכבר "רגיעונים" לא עוזרים) ואולי נראה את הדברים מזווית שונה, או אולי נלמד ונסגל התנהגות אחרת אולי בסופו של דבר, וזה חשוב אפילו יותר, נשכנע גם את הבת שלנו ללכת לטיפול ואולי בסוף יהיה איזה שינוי. אנא, הכוונה.

תשובה:

את מתארת מצב מתמשך של דאגה לבתך. נשמע שכבר עברתם כל מיני שלבים של התמודדות: ניסיונות "להניע" את הבת; להפגין את דאגתכם; להיבהל; להתאמן ולעודד את הבת להתאמן וכו'. אבל זה לא הניב את התוצאות אליהן ייחלת. נראה שבאיזה שהוא מקום אתם כיום מבינים שזה לא בידיכם לגרום לבת, שהיום היא כבר בחורה צעירה-מבוגרת, לקום ולעשות את הדברים שאתם הייתם רוצים שהיא תעשה, מבלי שהיא תרצה בכך בעצמה. כמובן, שכל עוד היא גרה בבית אתם יכולים להתעקש על גבולות מסוימים (ואפילו חשוב שתעשו את זה). אבל בסופו של דבר זו היא שתצטרך להביא לשינוי או לפנות לטיפול. אני מבין שזה מתסכל ביותר וממשיך להדאיג אתכם. זה כנראה לא ירגיע אתכם, אבל אכתוב בכל זאת, שייתכן שביתך, כמו צעירים רבים בגילה, זקוקה למרחב ולזמן למצוא בעצמה את דרכה, אולי יותר ממה שאתם הייתם צריכים בעצמכם כשהייתם בגילה.ההחלטה הנוכחית שאת מספרת עליה - ללכת בעצמכם לטיפול - היא לדעתי החלטה נבונה וחשובה. קודם כל, אין סיבה שהבית ייהרס (כמו שכתבת) ושאתם תסבלו ממצוקה בלתי נסבלת. בנוסף, כפי שאת כותבת בעצמך, אולי תוכלו להיתרם משינוי מסוים בפרספקטיבה. ואולי גם תעבירו כך מסר לבת שאפשר להיעזר, להודות בקשיים ולחולל שינויים. אפשר גם לשקול טיפול משפחתי אליו תלכו אתם ביחד עם הבת (כמובן שהיא צריכה להסכים לכך...). בכל מקרה מדובר בטיפול אצל פסיכולוג או פסיכותרפיסט בעל הכשרה בטיפול זוגי/משפחתי. בהצלחה!

____________________________________________________________________________

הבן מתנתק מאיתנו

בננו בן 21 סיים שירות צבאי. חודשים לפני השחרור ראינו שינוי בהתנהגות שהלך והחמיר. הוא ילד חכם נבון יפה וחתיך. אך החל להתרחק מאיתנו, לא עובד, לא מראה סימנים ורצון ללמוד. במשך היום משחק במחשב, קורא ורוכב על אופנים.בשבוע-שבועיים האחרונים מתרחק ומתנתק מחברים. מתבודד. אנו מרגישים שהוא משתנה ומשהו לא טוב עובר עליו. האווירה בבית לא טובה. יש מתח. גם שני האחים רואים שמשהו לא תקין. הוא הבן האמצעי אבל מעולם לא קופח. להיפך, הוא היה קשור אלינו ביותר. הקשר עם האבא היה מצוין. אנו מאוד מודאגים מההתנהגות המוזרה שלו. לפעמים שאנחנו יושבים קרוב אליו והוא במחשב הוא שם אטמי אוזניים כדי לא לשמוע וטוען שרעש מפריע לו מאוד.  מה עושים כרגע? הוא לא רוצה לפנות לעזרה. איך אפשר לגרום לו לבוא לפגישה עם פסיכולוג? אנו חוששים מאוד שייפול לתהום שקשה יהיה לצאת מזה מה עושים?

תשובה:

אתם מאוד דואגים לגבי הבן שמשנה את התנהגותו בתקופה האחרונה. ממה שתיארתם, לא כדאי למהר ולהסיק מסקנות מדאיגות מהמצב. הוא צעיר ואולי עובר תקופה של התבשלות עם עצמו; אולי מייצר לראשונה מול אביו מעין מרד נעורים (שחשוב לדעת שהינו שלב חשוב בהתפתחות של זהות נבדלת ועצמאית) ואולי משהו אחר עובר עליו, אבל מוקדם מאוד לומר.כרגע נשמע שהקשר שלכם איתו הפך טעון מאוד ושהוא מגיב אליכם באופן מתנגד והודף. כדאי להרפות ממנו ולנסות לא להיקלע לעימותים חוזרים ונשנים. את המסר שלכם הרי כבר העברתם.קחו בחשבון שהרבה מאוד צעירים זקוקים לזמן ומרחב משלהם כדי למצוא את הכיוון אליו הם רוצים ללכת. מי יותר ומי פחות. בשלב מאוחר הרבה-הרבה יותר, אם יהיה צורך בכך, אפשר יהיה לשקול צעדים אחרים (להפסיק לממן, להציב ציפייה שייצא מהבית וכדומה.) לגבי טיפול: לא תוכלו להכריח אותו לבוא לפגישה עם פסיכולוג בעצמו. וזה גם לא נכון לעשות זאת. אפשר לבחור ללכת בעצמכם לפגישות של הדרכה הורית, ואפילו לספר לו על כך. זה בטוח יעזור לכם ואולי גם ידרבן אותו. לחילופין, אפשר להציע שתלכו יחד איתו לפגישות ותדגישו שאתם מבינים שיש כרגע בעיה בקשר בינכם שאינה רק באשמתו ושאתם מוכנים לקחת עליה אחריות ולדבר עם צד שלישי.

____________________________________________________________________________

יחסי אם בת קשים

אמי בת חמישים. היא יכולה לעזור ולבקר אותי ואת ילדיי, אך היא מתעצבנת בקלות עליי,לא מבינה אותי, מפרשת את דבריי בצורה שלילית ורבה איתי. וכמובן שהיא פוגעת בדבריה, עד שאני בוכה היא לא מפסיקה, מבקרת אותי על הסדר בבית, מלחיצה אותי כל הזמן. היו בבית בילדותי תמרורי אזהרה. בבית 'מסוכן' הייתה מילת מפתח.אני אוהבת אותה, אך נפגעת ממנה רגשית. מה ניתן לעשות? היא לא תומכת ומעודדת. עליי לשקול מילים איתה שלא ישמשו נגדי בריב הבא. מה לעשות?

תשובה:

את מספרת שהיחסים בינך לבין אימא נפיצים ומתוחים מאוד וקשה לך מאוד להרגיש שהיא מבקרת, זועמת ונעלבת. יכול להיות ששתיכן בעצם מרגישות דברים דומים: נפגעות אחת מהשנייה ומרגישות שהצד השני לא מפרגן ורק מחפש לריב, לבקר או להיפגע. אפשר לנסות ליזום שיחה עם אמא על יחסיכם ולא בעיתוי של ריב או כעס. שיחה שבה אפשר יהיה לחשוב מחדש על יחסיכם ולחשוב איך מצמצמים את נקודות החיכוך או מסכמים על 'גבולות לביקורת'.אבל כיוון שאת מספרת שמילדותך היחסים היו קשים, אי אפשר לצפות שאימא תשתנה פתאום באופן משמעותי וחבל שסתם תחכי לכך. בטווח הארוך, יקל עליך אם תוכלי לקבל את המגבלות ואת מאפייני האישיות של אימא (ברור שזה קשה...) ולמצוא את מידת הקרבה שמתאימה לך בקשר איתה. 

____________________________________________________________________________