שאלות ותשובות בנושא חרדה וטיפול פסיכולוגי לחרדה

[מפורום דיכאון וחרדה באתר הכללית - משיב: ד"ר אלון יפה]

תסריטים מפחידים שרצים בראש

קורה שלפעמים ביומיום צצים לי "תסריטים" רעים לא נשלטים. לדוגמא שאנו נוסעים ברכב פתאום עולה לי סרט שאנו עושים תאונה ובעלי או הבן שלי מתים. או שמתקשרים אלי ואומרים לי שאימא שלי מתה.תסריטים אלה אינם נשלטים וברור לי שהם משקפים את הפחדים שלי. מלבד הפחד אין לי תסמינים של כאב, לחץ, קשיי נשימה וכו'. האם זה מוגדר חדרה, דכאון, ולאן לפנות ע"מ לטפל בזה?

תשובה:

את מתארת מחשבות לא נעימות שעוברות בראשך, ללא תסמינים גופניים כלשהם. במידה ואת מצליחה לתת למחשבות "לחלוף" ואת לא חווה סבל רב מידי, אין צורך מיוחד לראות בכך בעיה או לפנות לטיפול. אין לנו שליטה מלאה במחשבות שעוברות בראשנו ואין טעם לנסות להשיג שליטה כזו. יש הבדל חשוב בין מחשבה לפעולה ועליו צריך לשמור. מעבר לכך, זה נורמאלי לגמרי שישנן מחשבות שאנחנו פחות אוהבים ואפילו סולדים מהן.אם, לעומת זאת, את סובלת מאוד מכך כדאי בהחלט להיעזר בטיפול פסיכולוגי ולא להמשיך לסבול.

____________________________________________________________________________

התקפי חרדה

אני בן 17 ויש לי בעיה של התקפי חרדה. ההתקף הראשון היה לפני 3 שנים בערך וזה לא היה כל כך רציני אלא הייתי יותר עצוב מאשר פוחד. לאט לאט התפתחה אצלי "חרדת ציפייה". ההתקף האחרון היה במטוס כשטסתי לחו"ל, רציתי לחזור הביתה וכד'. והיום היה לי שוב התקף בבית, זה ההתקף הראשון שהיה לי בבית. תמיד היו לי התקפים שהייתי בטיולים שנתיים או במטוס אבל היום זה היה בבית, ככה סתם. הגעתי למצב של ממש פחד ממוות... הופיעו לי כל הסימפטומים... ואין לי אומץ לדבר על זה עם אף אחד יחשבו שאני פסיכופט.. בקיצור מה לעשות? טיפול תרופתי? טיפול פסיכולוגי? או שכדאי פשוט להבליג ולהמשיך בחיים ולקוות שלא יהיו לי יותר התקפים כאלה? עכשיו אני כותב את זה אני מרגיש 100% ומתפדח לכתוב את זה.. אבל בזמן ההתקף אני מרגיש ההפך המוחלט.. כאילו אני חייב לפנות לבי"ח או משהו. מה לעשות? תודה!

תשובה:

קודם כל חשוב שתדע שהתקפי חרדה, או התקפי פאניקה בשמם הפסיכיאטרי, כשלעצמם  אינם דבר מסוכן (כשאין בעיות בריאות אחרות). וזאת למרות שהמחשבות במהלך ההתקף החרדה הן לרוב שהמוות מגיע, התקף לב, התעלפות וכו'. זו בהחלט חוויה קשה אך חולפת כעבור כמה דקות. הנזק המשמעותי ביותר שהם משאירים אחריהם היא הנטייה ההתנהגותית להימנע מפעולות שונות (למשל נהיגה), וממצבים שונים (למשל מפגשים חברתיים), מתוך החשש שיופיע פתאום התקף. ההמנעויות הללו רק מתרחבות במשך הזמן ולרוב לא חוסכות את החרדה מפני התרחשות ההתקף. ובאמת, לפעמים החרדה מפני הופעת ההתקף מזמנת בעצמה את ההתקף... נדמה לי שזה מה שקראת לו "חרדת ציפייה".בכל אופן, אתה לא פסיכופט (פסיכופט זה דבר אחר לגמרי) ובטח שאין צורך להתבייש בכך שאתה סובל כרגע מהתקפי פאניקה. כדאי לנסות לשמור על שגרת החיים הרגילה ולהשלים (עד כמה שאפשר) אם האפשרות שיופיע התקף. ובנוסף, כדאי מאוד לפנות לטיפול. ברוב המקרים ניתן להפחית משמעותית אם לא לחלוטין את התקפי החרדה אחרי כמה פגישות של טיפול פסיכולוגי. עם זאת, לפעמים מתקשרים התקפי חרדה למצוקה נפשית אחרת ואז כדאי לטפל גם בה.

____________________________________________________________________________

חרדה ומפחד לפנות לטיפול

אני בן 20, סובל מחרדה חברתית ודיכאון, ולדעתי גם פיתחתי הפרעת אישיות נמנעת. אני מודע לאפשרויות הטיפול, אך אני עדיין מפחד לפנות לטיפול. מה אפשר לעשות?

תשובה:

פנייה לטיפול בדרך כלל מלווה בפחדים רבים. למעשה במקרים רבים הפחד הוא מרכיב חשוב בתהליך הפנייה לטיפול, מפני שהוא מחייב אותך לגייס מוטיבציה ולהתייחס לטיפול כאל נקודה מכרעת בחייך. לפעמים אמנם צריך לתת לעצמך "להתבשל" מעט עד שהפחד יפנה את המקום לאומץ לפנות ולהיעזר.במקרה שלך, אני מתאר לעצמי שהפנייה לפורום דרשה בעצמה אומץ רב ואולי מסמנת את זה שאתה צובר את ההעזה ו"מתאמן" על פנייה לעזרה. אם בסופו של דבר תפנה לקבוצה טיפולית (למשל לטיפול בחרדה חברתית, מה שמאוד מומלץ), תגלה שם שכל המשתתפים מכירים וחווים פחדים.מהמעט שכתבת, קשה לדעת עד כמה הפחד אצלך קשור בחשיפה חברתית, בהודאה בקשיים, ביצירת קשר או בחשש משינוי. בכל מקרה, כדאי שלא תזניח את עצמך. אתה בחור צעיר, ואין סיבה שלא תשפר את חייך.בהצלחה!

שאלת נוספת:

תודה על התגובה. אני יודע שיש לי חרדה חברתית כבר שנה, ככה שזה התבשל אצלי מספיק זמן, אולי אפילו יותר מדי. כל אחד מהדברים שמנית מלחיץ אותי בפני עצמו, ואני רוצה מאוד ליצור קשרים חברתיים אבל אני מרגיש משעמם, ושאף פעם אין לי משהו מעניין לספר, ואני גם לא מרגיש שיש לי את הכלים ליצור קשרים חברתיים. הדבר שהכי מלחיץ אותי הוא תמיד הצעד הראשון, אך גם בזמן ואחרי מפגשים חברתיים אני מרגיש חרדה, ובגלל זה אני בדרך כלל משתדל להימנע מדברים שמלחיצים אותי. כבר נואשתי מלנסות לעזור לעצמי לבד, אבל גם נואשתי מלהיות לבד ולהרגיש חרדות כל הזמן, אבל החרדה מהחרדה מקשה עליי לפנות לטיפול.

תשובה:

אני מבין שאתה מיואש ומרגיש שאין כרגע דרך לזוז. אבל כדאי מאוד להסתכל על התמונה השלמה ולחפש מאיזו נקודה קטנה אפשר להתחיל.  מדבריך אני מבין שכבר נוכחת לדעת שהמלכודת הגדולה ביותר היא "החרדה מפני החרדה" (כמו שניסחת יפה) והנטייה שבעקבותיה להימנע ממצבים ופעולות שבהם אתה עלול לחוש חרדה. כל הימנעות כזו, מתחילה כחד פעמית אבל הופכת לקבועה ומתרחבת למצבים אחרים. ההימנעות מסכלת את האפשרות להתרגל למצבים שאתה תופס באופן מוגזם כמסוכנים, ו'לכוון מחדש' את מערכת ההתראה על סכנה. במקביל, מתקבעות מחשבות שונות לגבי עצמך, כמו אלה שהזכרת: שאתה משעמם וכו'.לכן, העצה הראשונית שאוכל לתת לך, שאמנם אינה קלה ליישום אבל חשובה, היא להסכים לחוות חרדה. החרדה כשלעצמה אינה מסוכנת אלא רק לא נעימה. עד כמה שזה נשמע אבסורדי: מותר לך להיות חרד, וודאי שאין כל צורך לחכות עד שהחרדה תעלם כדי להתחיל לעשות דברים. בייחוד לא כדאי לחכות שהחרדה תעלם כדי שרק אז תפנה לטיפול.כרגע כדאי אולי לבדוק אם יש חבר או מישהו מבני משפחתך שיוכל לעזור לך בתהליך הפנייה וההגעה לטיפול. אם טיפול קבוצתי הוא מצב מאיים מידי, כדאי להתחיל בטיפול פרטני. תמיד להתחיל בדברים הפחות מאיימים ולהתקדם.

____________________________________________________________________________

נפטרים מחרדות?

האם אדם שסבל מחרדות בעבר, יסבול כל חייו?

תשובה:

חרדה הינה תופעה שיש לה כל מיני צורות וכל מיני משמעויות. כהכללה זו תגובה טבעית להתרחשויות בחיים, למצבי סכנה, לאובדן וכו'. כיוון שזו תגובה טבעית וכיוון שהחיים מזמנים כל מיני מצבים והתמודדויות בדרך כלל אי אפשר (וגם לא כדאי) להיות חסין לגמרי לחרדה. זהו חלק מהעולם הנפשי שלנו.אבל אם כוונתך לעיסוק מוגזם ובלתי פוסק בדאגות וחששות או לחילופין להתקפי חרדה קשים שמורגשים בגוף (דפיקות לב, הזעה, נשימות מואצות וכו') יחד עם מחשבות נוראיות (על מוות, מחלה וכו'), ידוע שלחלק מהאנשים יש נטייה גדולה יותר מלאחרים לחוות את זה. הם כאילו מועדים יותר לחרדה (מסיבות גנטיות ו/או בשל חוויות בעבר).עם זאת, ברוב המקרים ניתן ע"י טיפול להקל משמעותית מאוד ולצמצם למינימום תופעות של חרדה. אפשר לעשות זאת בעזרת טיפול תרופתי או בטיפול בשיחות, או בשילוב בין השניים. כהכללה, טיפול תרופתי נותן לרוב מענה מהיר יותר אך אינו משפיע לטווח הארוך אלא רק כל עוד את נוטלת את התרופה.

____________________________________________________________________________

חרדה בתקופת אזעקות וטילים

שלום רב, אני גרה 40 ק"מ מעזה, בשבוע שעבר שמעתי את האזעקה שהיתה אצלנו ומאז אני בהתקפי חרדה. יש לי 2 ילדים קטנים ויש לי הורים שאין להם חדר מוגן בבית שלהם ואין להם זמן להגיע למרחב המוגן שבחוץ. אני כל הזמן בחששות שתהיה אזעקה ואני לבד עם הילדים באוטו ואין מרחב מוגן בסביבה, מה עליי לעשות איתם? אני מפחדת שהם יכנסו לפאניקה מהאזעקה, אני מפחדת על ההורים שלי שאין להם מרחב מוגן בבית וצד דרום שלהם חשוף. אני לא ישנה כבר כמה לילות ולא מצליחה לאכול כלום, אני מרגישה שאני מתחילה להיכנס לדיכאון בקושי מדברת עם הילדים לא מסכימה להם ללכת לחברים כדי שלא תהיה אזעקה בדרך לשם או בזמן שהם אצל הילדים. אני בעוד שבועיים בת 32 ולא רוצה להגיע למצב שאשתגע, אני כל הזמן מפוחדת ומבוהלת ואני לא יודעת כבר איך להתמודד עם זה. לא רוצה לקחת כדורים ולהתחיל להתרגל אליהם. מה לעשות? איך להתנהג עם הילדים, עם ההורים?

תשובה:

התיאור שלך את המצב בו את נמצאת בימים האחרונים נוגע ללב ובקווים כלליים וודאי דומה למצבם של רבים אחרים במדינה באזורים שחשופים לירי הטילים. את מגיבה בתגובה שבעיקרון בהחלט יכולה להחשב כתגובה "נורמאלית" למצב "לא נורמאלי". לחיות במצב של איום טילים ממשי, ולהיות זו שהן ילדיה והן הוריה תלויים בה, זו מעמסה כבדה מאוד.  צריך לקחת בחשבון שמידה של חרדה, זהירות יתר ועירנות מוגברת הן סבירות ואפילו חשובות לשם התמודדות.עם זאת, נשמע שאת חווה מצוקה חריפה מאוד וחוששת שלא תוכלי לעמוד בזה עוד. חשוב שתדעי שסביר שהבהלה הקיצונית תפחת בהדרגה, בודאי אם השקט יחזור אך גם אם לא. ובכל מקרה, כדאי שתעזרי עד כמה שניתן באחרים ולא תנסי לקחת הכל על כתפייך. אם הוריך, למשל, אנשים צלולים כדאי לנסות לאפשר להם את שיקול הדעת שלהם. לגבי ילדיך, אולי כדאי להסביר להם שאת אוסרת עליהם משהו באופן זמני מאוד ולשקול כל איסור כזה יחד עם בן הזוג או חברות מאזור מגורייך.במידה ואין שיפור במצבך בימים הקרובים חשוב שתפני לסיוע נפשי. סיוע זה לאו דוקא כדורים (ואם כן כדורים, אז זה לא אומר שזה לכל החיים.) סיוע בשיחות זה כדי למצוא דרך להסתדר עם הכאוס שבחוץ ומה שזה מעורר אצלך וכדי לחשוב על דרך הפעולה עם הילדים וההורים.

____________________________________________________________________________

אני חרדה ממעבר לעיר אחרת

בעוד מס' חודשים אני עוזבת לעיר אחרת ככל שהזמן מתקרב רמת החרדה שלי עולה- אני חולמת על זה בלילה. אני חושבת על זה במהלך כל היום. אני גם מרגישה שזה גורם לי להיות עצבנית וחסרת סבלנות. יש לציין שאני אימא לתינוקת בת 5 חודשים. בשל עבודתו של בעלי הוא לא מגיע כל יום הביתה. בנוסף, מקום המעבר רחוק מהמשפחה שלי, שאליה אני קשורה מאוד. ואני לא יודעת איך אני אתמודד. עכשיו מאוחר מדי להתחרט. זה בית שבנינו והשקענו בו המון אנרגיות וכסף. בגלל שמדובר יותר ביוזמה של בעלי (אם זה היה תלוי בי היינו גרים קרוב למשפחה שלי), אני מרגישה שאני כועסת עליו מאוד כאילו שהוא אשם. אין לי פתרון למצב. כי גם להישאר לגור איפה שאני גרה עכשיו לא פתרון כל כך אידיאלי. מה עושים???????

תשובה:

באמת מצב מורכב. אפשר להבין שכבר עכשיו יוצא שאת צריכה להסתדר ללא הסיוע והנוכחות של בעלך. המעבר הוא התרחקות נוספת מהמשפחה ולהיות עוד יותר לבד. זה בכלל לא פשוט ואת מפחדת מכך. אבל גם מאוד כועסת על בעלך, אולי מתוך הרגשה ש'הוא ניצח'. אפשר לשער שמאחורי הכעס על בעלך יש דברים נוספים. אולי תסכול וכעס על עצמך: על הבחירה שעשית (גם לשתף פעולה זו בחירה...), על זה שלא התעקשת וכיוונת את הדברים אחרת וכו'. אמנם יכול להיות שתתבדי והחוויה במקום החדש תהייה שונה ממה שהחרדות מנבאות. אבל בכל מקרה, המצב כרגע אינו טוב לא עבורך ולא עבור הזוגיות שלכם. מספר פגישות של ייעוץ זוגי יכולות בהחלט לסייע כדי להוציא את הדברים מתוך מעגל של כעס והאשמה. לחילופין או במקביל, גם את תוכלי להרוויח מטיפול בשיחות שיקל במשהו על תחושת חוסר המוצא.מעבר לכך, בהנחה שאינך רוצה כרגע לפתוח מחדש את ההחלטה על המעבר, כדאי מאוד להתכונן מראש למצב החדש. לראות מה סביר לצפות מבעלך (למשל: להפחית משמעותית בתדירות ההיעדרויות שלו מהבית; לתמוך בך בדרכים אחרות) ואיך להתארגן לסיוע מהמשפחה והחברים.

____________________________________________________________________________

חרדה מפני פגישה

נמנעתי להיפגש עם מישהו כי אני חרדה ממנו. האם כדאי לי להיפגש איתו ולספר לו שיש לי חרדה חברתית?אני פוחדת לגלות לו שיש לי חרדה חברתית כי זה מבייש ופדיחה. מעדיפה לשמור על זה בסוד.או שאולי כשאספר לו את זה, זה ישחרר אותי?

תשובה:

קודם כל, בהנחה שאת באמת רוצה לפגוש את הידיד, עדיף כמובן להעיז ולא להימנע מהפגישות כי זה רק משמר ומעצים את החרדה.ולגבי ההתלבטות האם לספר או לא, אענה כך. מצד אחד, אין מה להתבייש, לכל אחד הקושי שלו, וההסתרה דורשת לעיתים אנרגיה רבה וגורמת בעצמה להתרחקות מאנשים. ומצד שני, השאלה החשובה יותר, היא האם את רוצה להיות קרובה ופתוחה עם הידיד. ברור שלא לכל אחד מספרים הכל, אבל כשמרגישים קרובים או רוצים להתקרב משתפים יותר.

____________________________________________________________________________

התנהגות כפייתית

כשלוחצים לי יד אני מרגיש אי נוחות עצבנית ואני חייב לשטוף את היד. דבר נוסף, אם נניח אני רואה את המילה יתום בספר או כדומה, אני חייב לשטוף את היד. הזוי כן, אבל איך נפטרים מזה? תודה וסליחה על הייאוש.

תשובה:

אתה מתאר התנהגויות כפייתיות שמשמשות אותך כדי "להפטר" ממחשבות או תחושות לא נעימות. זה פיתרון שעובד כנראה במידה מסוימת ולטווח הקצר מעניק תחושת שליטה על החרדה. ולכן הוא נוטה להתקבע. לא מעט אנשים סובלים מהתנהגויות דומות אבל אצל חלק זה הופך לגורם סבל משמעותי ולמשהו שתופס זמן גדל והולך ואנרגיה רבה. במקרה כזה כמובן שכדאי להיעזר בטיפול. הטיפול יכול להיות טיפול פסיכולוגי בשיחות ו/או טיפול תרופתי. לא כדאי להתייאש!

____________________________________________________________________________

מה עושים עם כל החרדות האלה?

אני בת 23 ויש לי חרדות מהרבה דברים: אני חרדה מנהיגה (פוחדת להוציא רישיון וזה מאוד מפריע לי), אני פוחדת ממים עמוקים ולכן פוחדת לשחות (אני גם לא יודעת), חרדה מחברה חדשה (מתרגשת מאוד לפני פגישה עם מישהו חדש ברמות מטורפות) והכי מפריע זה חרדה מאינטימיות. אני לא מסוגלת ליצור אינטימיות עם בן זוג.בנוסף, החרדתיות שלי באה לידי ביטוי בזה שאני חרדה לבריאות של מקורביי ושלי, כל דבר קטן ישר גורם לי לחשוב על הגרוע מכל.מה עושים עם כל החרדות האלה? זה מפריע מאוד לאורח החיים שלי וגורם לי תקיעות מסוימת. הייתי רוצה מאוד לנטרל ולהעלים את כל הפחדים האלה.

תשובה:

לפי מה שאת מספרת, עניינים שונים מאוד גורמים לך לחרדה ולמעשה להימנע מהרבה דברים. כשנמנעים מפעילות מסוימת, זה בדרך כלל תורם לכך שהחרדה מתקבעת והופכת ל"עובדה". אחר כך כבר הרבה יותר קשה לפרוץ את המעגל.אפשר להבין שאת סובלת מהמצב והיית רוצה להעלים את הפחדים. זה לרוב מחייב תהליך מתמשך של טיפול, ובעיקר שמדובר על תחומים רבים ושונים. אין נוסחת קסם, אלא נכונות להתמודד עם הבעיות ולהעז (ולדעתי הפנייה שלך הוא צעד ראשון בכיוון הזה). כדאי לשקול לפנות לטיפול בשיחות ולא להשלים עם חיים מצומצמים ומדוללים. את צעירה מאוד והרבה דברים יכולים להשתנות. בינתיים מומלץ לנסות כמה שפחות להימנע מדברים, ולנסות לקבל את זה שאפשר לעשות דברים גם כשרמת החרדה/התרגשות גבוהה.

____________________________________________________________________________

לחזרה לעמוד הבית לחץ כאן.